פסק-דין בתיק ע"ש 5003/06

זהו ערעור לפי סעיף 47 לפקודת הרופאים (נוסח חדש), תשל"ז- 1976 (להלן - " פקודת הרופאים" או " הפקודה") על החלטת שר הבריאות (להלן - " המשיב") לבטל את רשיונו של המערער לעסוק ברפואה.

העובדות וההליכים הקודמים

המערער, רופא קרדיולוג, הורשע ביום 27.9.04 בעבירות של אינוס ומעשה מגונה (ת"פ 316/02 (מחוזי-חיפה) מדינת ישראל נ' זידאן (לא פורסם), 27.9.04). המערער ביצע את העבירות כלפי מטופלת במהלך טיפול. דינו של המערער נגזר לשלושים חודשי מאסר, מחציתם בפועל ומחציתם על תנאי, ולפיצוי כספי למתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח.

המערער ערער לבית המשפט העליון וביום 14.3.05 נדחה ערעורו (ע"פ 11655/04 זידאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), 14.3.05).

וכך תוארו מעשי המערער בפסק הדין שבערעור:

"יום אחד באה המתלוננת אצל המערער לבדיקה בשל מחושי סחרחורת. במהלך בדיקה זו מישש המערער את חזה של המתלוננת באמתלה של בדיקה רפואית, ובסמוך לאחר-מכן הודיעה כי שומה עליו לבדוק את הדופק שלה 'למטה'. המערער הורה את המתלוננת כי תפתח את מכנסיה והמתלוננת נענתה לו, פתחה את כפתור מכנסיה והמערער הוסיף ופתח את הרוכסן כולו. המערער מישש את המתלוננת בחלקו התחתון של גופה ותוך כדי כך הכניס את אצבעות ידו לאיבר-מינה. המתלוננת, נערה מבית מסורתי, לא הבינה את שהמערער עושה בגופה, ושאלה אותו אם כך עושים את הבדיקה. תשובתו של המערער הייתה, (לדברי המתלוננת) כי: ככה אני בודק אנשים מיוחדים כמוך".

בפסק הדין שבערעור, ציין כב' השופט מישאל חשין (כתוארו אז), כי המערער מעל בתפקידו כרופא בכך שניצל לרעה את מעמדו כלפי מטופל התלוי בו. כב' השופט חשין הוסיף וציין, כי לדברים אלו יש לייחס חומרה יתרה, וכי על המערער הוטל עונש קל יחסית בבית המשפט המחוזי, דבר הנובע, ככל הנראה, מכך שבית המשפט המחוזי נתן את הדעת לכך שעל המערער יוטל גם עונש משמעתי.           

בעקבות הרשעתו האמורה הוגשה נגד המערער, ביום 7.12.04, קובלנה משמעתית לפי סעיף 41(5) לפקודת הרופאים. למערער נערך שימוע לפני ועדה לפי סעיף 44 לפקודה (להלן - " הוועדה") וביום 1.4.05 המליצה הוועדה למשיב, על ביטול רשיון הרופא של המערער. בבסיס המלצת הוועדה עמדה החומרה הרבה שבמעשי המערער, שניצל את מעמדו כרופא כלפי מטופלת וביצע בה עבירות מין במהלך טיפול. לדברי הוועדה, במצב דברים זה, לא ניתן להימנע מביטול רשיונו של המערער, וזאת, למרות נסיבותיו האישיות, הכוללות הצטיינות מקצועית, ולמרות שכבר שילם מחיר כאשר חדל לעסוק ברפואה משנת 2002, עת הוגש נגדו כתב האישום. הוועדה הסבירה, כי מעשי המערער הסבו נזק לתדמית  המקצוע, ואף עלולים, אם לא יבוטל רשיונו, להסב נזק לבריאות  המטופלים, שיחששו לפנות לרופא בשעת מצוקה. הוועדה ציינה בהחלטתה גם את חשיבות הענישה המשמעתית במישור ההרתעתי.

ביום 25.5.05 החליט כב' השופט (בדימוס) ורדי זילר, שאליו האציל המשיב את סמכות ההחלטה בעניינים אלו, לאמץ את המלצת הוועדה ואת נימוקיה ולבטל את רשיון המערער לעסוק ברפואה. כב' השופט זילר ציין בהחלטתו את המשקל הרב שיש לייחס להמלצת הוועדה, ששניים מבין שלושת חבריה הם רופאים בעלי שיעור קומה. כב' השופט זילר הוסיף על נימוקי הוועדה, שאותם אימץ, את העובדה שמעשי המערער, כפי שעולים מכתב האישום בו הורשע, לא היו תוצאה של דחף רגעי, אלא פרי תכנון.  

יצוין, כי החלטת המשיב אינה קוצבת בזמן את תקופת ביטול הרישיון, ולמעשה מדובר בביטול הרישיון לצמיתות. עם זאת, בהחלטה הוזכר, כי קיים תקדים לכך שרופא שרישיונו בוטל ללא הגבלת זמן, פנה למשיב לאחר שנים בבקשה לחידוש רישיונו, והמשיב נעתר לבקשתו.

כנגד ההחלטה האמורה, המאשרת את ביטול רשיונו של המערער לעסוק ברפואה, הוגש הערעור שלפנינו. ביום 17.5.06 התקיים דיון בערעור, במהלכו חזרו הצדדים על עיקרי טענותיהם כפי שהובאו לפנינו בכתב.

עיקרי טענות המערער

המערער טוען כי התליית רשיונו של רופא לצמיתות, הוא האמצעי המשמעתי החמור ביותר במדרג האמצעים המשמעתיים אותם ניתן לנקוט נגד רופא שכשל וכי  נסיבות המקרה הנדון, אינן נמנות על המקרים החמורים הללו המצדיקים אמצעי כה חמור. לכן, יש לבטל את החלטת המשיב ולהחזיר לו את רשיונו, או לחלופין, לקצוב את תקופת ביטול רשיונו לתקופת זמן סבירה. המערער מוסיף וטוען, כי החלטת המשיב היא קיצונית ובלתי סבירה וכי היא מפלה אותו לרעה בהשוואה למקרים אחרים שנידונו על ידי הועדה ובתי המשפט. המערער מפנה לפסיקה ולהחלטות המשיב, שלשיטתו תומכות בטענותיו.

המערער מוסיף וטוען, כי בהחלטת המשיב נזכר תקדים שבו בוטל רשיון לצמיתות אך חודש בעקבות פנייה מאוחרת יותר. ואולם, לטענתו מקום בו סבור המשיב כי הסנקציה הראויה אינה ביטול הרשיון לצמיתות, בלא כל אפשרות לחדשו, הרי שמן הראוי לקצוב מראש את תקופת הביטול (קרי, להתלות את הרשיון לתקופה קצובה ולא לבטלו לצמיתות תוך מתן אפשרות לפנות בעתיד לשם חידושו). המערער מבקש להסתמך בעניין זה על פסק הדין בע"א 412/90 אליהו נ' שר הבריאות פ"ד מד(4), 422 (1990) (להלן - " עניין אליהו").

המערער אף טוען, כי קציבת תקופת הביטול בזמן לא תסכן מטופלות, שכן הוא מעד באופן חד-פעמי, למד לקח, ואין סיכון כי יחזור על המעשה. לתמיכה בטענתו בדבר העדר מסוכנות הגיש המערער חוות דעת שנכללו בהחלטת וועדת השחרורים לאשר לו שחרור מוקדם ממאסר.

המערער מביא נימוקים ונסיבות נוספות לקולא, אשר, לטענתו, לא הובאו בחשבון על ידי הוועדה והמשיב. לטענתו, הוא כבר נענש בגין מעשיו במסגרת ההליך הפלילי, שנמשך זמן רב, וכן נענש בכך שהוטל עליו קלון ציבורי. בנוסף, הוא הושעה מעבודתו כבר עם הגשת כתב האישום נגדו בשנת 2002, דבר שפגע פגיעה קשה בפרנסתו. כמו כן, מבקש המערער להתחשב בנסיבותיו האישיות; הוא בן ארבעים ותשע שנים, נשוי ואב לשני ילדים. המערער גדל במשפחה גדולה וחסרת אמצעים במגזר הערבי, ונאלץ לעמול קשה כדי להגיע למעמד של רופא וחוקר מוערך. המערער חושש כי בשל גילו, לא יוכל לרכוש מקצוע אחר שישמש לו מקור פרנסה. המערער מבקש להדגיש, כי אין לו הרשעות פליליות וכי כל עולמו חרב עליו בשל מעידה רגעית אחת. כן מציין המערער כי המתלוננת ביקשה לחזור בה מהתלונה נגדו.

טענה נוספת של המערער מבוססת על סעיף 43(ב) לחוק הפסיכולוגים, תשל"ז- 1977 (להלן - " חוק הפסיכולוגים"), שם נקבע כי לאחר 7 שנים ממתן ההחלטה בדבר שלילת רשיון, ואם קיימות נסיבות חדשות, יכול מי שרשיונו נשלל לפנות בבקשה לחדשו. לטענתו, מדובר בחקיקה נאורה יותר, שיש ללמוד ממנה לענייננו.

לאור כל זאת, המערער טוען, כי ביטול רישיונו לצמיתות מהווה סנקציה העולה על הנדרש בעניינו.

עיקרי טענות המשיב

המשיב טוען, כי היקף ההתערבות של בית המשפט בענישה המשמעתית, המוטלת על ידי או בהמלצת הגורם מקצועי, דוגמת הוועדה, הוא מצומצם. לטענתו, מדובר בהחלטה סבירה וראויה שאין כל מקום להתערב בה.

באשר למידתיות ההחלטה, המשיב טוען, כי מעשי המערער, עבירות מין מהחמורות שבספר החוקים, מקבלים משנה חומרה כאשר הדבר נבחן לאור אמות המידה הנדרשות מרופא. המשיב מפנה לע"א 4227/94 ד"ר קאסם סמחאת נ' שר הבריאות תק-על 98(3), 292 (1998) (להלן - " עניין סמחאת"). באותו עניין נקבע כי פגיעה מינית במטופלת במהלך טיפול היא הסטייה האתית החמורה ביותר מדרישות מקצוע הרפואה שעלול רופא לבצע, וככזאת היא מצדיקה סנקציה של ביטול הרשיון. לטענת המשיב, אמנם בעניין סמחאת, בשונה מענייננו, דובר ברופא שביצע עבירות מין במספר מטופלות, אולם הדגשת בית המשפט באותו עניין התייחסה בעיקר לחומרה שבביצוע עבירת מין במטופלת. המשיב אף מציין, כי בענייננו, בניגוד לטענת המערער, אין המדובר במעידה רגעית, אלא, כפי שציין בהחלטתו, במעשה שתוכנן מראש (המטופלת הוזמנה לבדיקה שנייה במרפאה, בלא שהיה בכך צורך רפואי, שבמהלכה התבצע האונס).